ברשות הטבע והגנים אמרו כי "נראה שפרטים בודדים מצטרפים ללהקות נודדות של חסידה לבנה או מינים דואים אחרים, וכך הם מגיעים מדי פעם גם לישראל". צפו בתיעוד הראשון
לראשונה תועד באילת חסידן ורוד - מין של חסידת עצים אפריקנית, שבדרך כלל אינה נודדת. בעשורים האחרונים היו כמה דיווחים בודדים על חסידן ורוד בישראל, כולל בשנה שעברה בטירת צבי שבאזור בית שאן.
לקריאת הכתבה https://www.ynet.co.il/environment-science/article/hjlu7dmmc#autoplay
ואם בחסידה עסקינן הרי מקבץ קצר של כותרים בהם מופיעה החסידה. כרגיל את תוכנם תוכלו למצוא במרשתת:
*השועל והחסידה הוא משל של איזופוס. מספר 426 באינדקס של פרי. לסיפור גרסה מוכרת של ז'אן דה לה פונטן המופיעה כסיפור השמונה עשר בספרו הראשון שפורסם לראשונה בשנת 1668.
ראה גם תגובה הבאה
השיר, המוקדש ליהודי אתיופיה וגעגועיהם לארץ בטרם עלייתם, נכתב על ידי חיים אידיסיס, הולחן בידי שלמה גרוניך ומבוצע ע"י גרוניך ומקהלת שבא. השיר נכתב לאחר שסיפור מסעם הקשה והמפרך במדבריות אפריקה, ומותם של רבים מהם בדרך לארץ ישראל, נודע לציבור בישראל.
החסידות הנודדות מאפריקה לאירופה מדי שנה עם בוא החום, עוברות במסען מעל אתיופיה ומעל לארץ ישראל. עבור יהודי אתיופיה, ששם קהילתם הוא "ביתא ישראל", סימלה החסידה את הגעגועים לארץ ואת המסע אליה. מסע שהם, ה"יושבים מעבר להרים ומצפים", חלמו לממש בעצמם אך הדבר נמנע מהם שנים רבות. הדובר בשיר פונה אל החסידה ומבקש ממנה לספר לו מה היא רואה במעופה מעל לארץ. הוא מוסר באמצעותה בשורת שלום לירושלים, המכונה כאן "עיר האור".
שיר זה מצטרף לסוגת שירים העוסקים בגעגועים לארץ ישראל על ידי תיאור הציפורים הנודדות, שבמהלך נדודיהן עוברות מעל לארץ ישראל: "אל הציפור", ו"העגורים". שיר נוסף, כללי יותר, הוא שירה של נעמי שמר "אילו ציפורים".
הדוברים בשירים אלו מתקנאים במתנת החירות של הציפורים וביכולתן לעוף ולהגיע למחוז חפצן, לעומת מצוקת היהודים הכלואים בגלות, והעליה לארץ נמנעת מהם. בשונה מן הציפורים, המבצעות את מסען צפונה ודרומה מדי שנה בשנה, שאיפתם של היהודים ב"שירי הציפורים" היא לצאת למסע פעם אחת בלבד ולא לשוב אל הגלות. כפי שמסתיים השיר "העגורים": "אנחנו אם נצא כבר לא נחזור".
בשיר החסידה, סבלם של ביתא ישראל מרומז בשורה אחת: "מֵעֵבֶר לְהָרִים שָׁם בֵּית יִשְׂרָאֵל
יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים", וכל הגעגועים מתרכזים במושא אחד ויחיד – ירושלים כמושג המחזיק את תמציתה של ארץ ישראל כולה. בשורה: "שׁוֹתֶקֶת חֲסִידָה אֵינָהּ פּוֹצָה מָקוֹר" מובע תסכולם של בני הקהילה, המרוחקים והמנותקים מן הארץ, ואת צימאונם לדעת יותר על הארץ ועל ירושלים. החסידה, אם כן משמשת מעין נציגה או שליחה של יהודי אתיופיה לארץ ישראל.
החידוש החשוב של שיר החסידה לסוגת "שירי הציפורים" הוא נקודת המבט של גלות דרומית לארץ ישראל והוא מבטא את משאת נפשם של בני הקהילה אל הצפון. זאת, לעומת שיריהם של ביאליק, 1891 ואלמגור, 1971, שנכתבו מפיהם של יהודי מזרח אירופה, בהם הציפורים עפות מן הקור אל הדרום החם.
